יום שלישי, 9 ביוני 2015

לני זוננפלד / Leni Sonnenfeld



האשה שהאירה רגעים בחושך

במשך עשרות שנים צילמה לני זוננפלד, בת 93, ילידת ברלין, את היישוב העברי בפלשתינה, את הפליטים שהגיעו מאירופה ואת שנותיה הראשונות של מדינת ישראל.  ביחד מצטברים הצילומים האלה להיסטוריה מתועדת של ישראל והעם היהודי במאה הקודמת.  בית התפוצות וסטף ורטהיימר מבקשים לשים את ידם על האוסף, אבל זוננפלד תסכים להיפרד ממנו רק בתנאים שלה.
מקור: "ידיעות אמריקה", 3 לנובמבר 2000, עמוד 10.  מאת: מיכל דניאל

הפגישה עם לני זוננפלד מרטיטה את הלב, במיוחד על רקע האירועים האחרונים בישראל.  זוננפלד, אלמנה בת 93 המתגוררת בגפה באפר ווסט סייד, מחזיקה בארכיון צילומים נדיר מתקופת טרום המדינה והשנים הראשונות להקמתה.  את הצילומים צילמו היא ובעלה הרברט, שניהם צלמים מיקצועיים שנמלטו מגרמניה לארה"ב עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

הארכיון כולל צילומים המתעדים את תקופת המישלטים בארץ, בואם של הפליטים מאירופה המנהיגים הישראלים בצעירותם, ערבים ויהודים העובדים את האדמה, מראה היישובים הראשונים בפלשתינה, חיילים פצועים ששבו מהמלחמה ועוד ועוד.  ארץ ישראל הישנה והרחוקה נשקפת מהתמונות האלה.

לפני מספר חודשים ביקרו בדירתה נציגים של איש העסקים סטף וורטהיימר, שביקשו לרכוש את הארכיון הנדיר ולשכנו במוזיאון תפן, אולם העיסקה לא יצאה אל הפועל.  זוננפלד, אשה עם עיניים כחולות צלולות ומוח שעדיין לא איבד מחריפותו, העדיפה לא להתפשר על המחיר הבלתי מספק, לדבריה, וסירבה לדרישה לקבל זכות, למכור את אוסף הצילומים או חלק ממנו למוסדות ולאנשים אחרים.  לני נדמה לגלות כי עוד לפני שהמתדיינים קנו את הצילומים הם כבר ביקשו למכור אותם הלאה.  הארכיון הוא מיפעל החיים המשותף לה ולבעלה וכך גם עליו להיות מוצג.  אם לא תגיע ההצעה המתאימה היא תוריש אותם לפי בחירתה.

כמו בצילומים שלה, יש משהו נדיר גם באישיותה של האשה הקשישה והחזקה הזאת, שהצליחה לשרוד כמעט מאה שלמה.  לני אומרת שהגוף קצת מתקשה כבר למשוך בנטל אבל הראש צלול לחלוטין.  העולם של שנת אלפיים נראה למי שגדלה בגרמניה של לפני מלחמת העולם השנייה, קר ומנוכר, עולם שבו את מקום התקשורת הבין אישית תפס המחשב.  הרומנטיקנים, כך נראה לה, עברו מהעולם והצעירים של היום עסוקים בפיתוח הגוף ובצבירת כסף.  לני אומרת שהיא לא צריכה כסף.  היא מסתפקת במה שיש לה, למרות שבגיל 93, מי יודע מה יילד יום.

זוננפלד אומרת שתמיד נמשכה לצלם אנשים, רגעים ומצבי רוח שקירבו אותה להבנת המרכיב האנושי בעולם שלא מפסיק להשתנות.

בגילה המאוחר היא עדיין מבשלת לעצמה ("כי אחרת זה לא טעים לי"), עורכת את קניות שלה בעצמה, הולכת למספרה, ועובדת על ספר זכרונות שילווה בצילומיה ועתיד לצאת בהוצאת ייל.  יש לה 300 שעות שיחה שהקליטה על הטייפ.

"אני מסתכלת לאחור על חיי ויודעת שהיו לי חיים הנהדרים", היא אומרת.  "המקצוע שלי גורם לי לאהוב אנשים.  כל החיים הייתי עסוקה בדברים כמו צדק וחוסר צדק, בדאגה לסבלם של האנשים.  הרגשתי שזה גורם לי לצאת מעצמי.  פעם מישהו שאל אותי האם זה נכון שאני לא מצלמת אנשים עשירים והשבתי בחיוב.  אני לא מוצאת בזה שום עניין".

בסלון הדירה ארבעה צילומים גדולים ועל המדף ספר שירים של יהודה עמיחי.  בעלת הבית מפגינה בקיאות מרשימה בנושאים של תרבות ואמנות, אבל כרגע היא מודאגת מאוד ממה שקורה בישראל.

"תהיה מלחמה", היא ספק אומרת-ספק שואלת ומוסיפה: "אף אחד לא רוצה להתפשר וזה איום ונורא, כי זה הצ'אנס האחרון שלנו לחיות כמו כל עם.  אם נאבד את המדינה נחזור לחיות כמו קודם, מפוזרים בעולם.  האנטישמיות תתפרץ כשייפסק השיגשוג הכלכלי.

"ישראל, המדינה הקטנה זאת, רוצה להיות כמו אמריקה", היא ממשיכה.   "כולם רוצים להיות כמו אמריקה הגדולה.  למה את לא חיה בישראל? הרי שם התרבות שלך, שם השפה שלך, שם גדלת.  הדור הצעיר של הישראלים מחויב להורים שלו, שהם היו מחויבים לדור שלפניהם.  כל כך הרבה דם נשפך, כל כך הרבה אנשים איבדו שם את חייהם.  כל הסבל הזה ועכשיו הכל יירד לטמיון.  אם אתם רוצים לשנות את המדינה שלכם, אתם צריכים לעשות את זה שם.   הדור הצעיר חייב להבין את זה.  אני חיה כאן, כאן קיימות רוב מערכות היחסים שלי, ואני מבוגרת כדי להתחיל הכל מחדש במקום אחר".


את שנות ילדותה לני זוננפלד מתקשה לזכור, אולי בגלל שהיא מעדיפה להדחיק את השנים הקשות.  אמה נפטרה כשהיתה בת 8 ואביה נישא לאשה חדשה שהיתה לאמא החורגת.  ב- 1931, כשהיתה בת 23, נישאה להרברט זוננפלד.  שנתיים אחר כך עלו הנאצים לשלטון.

חמוש במצלמה קטנה, נסע הרברט לפלשתינה כדי לבדוק האם יוכל לגור שם עם אשתו הצעירה.  הוא חזר משם מזועזע מתנאי החיים.  לאשתו סיפר שעל הבתים לא היו מספרי כתובת וברחובות שכבו ערבים מאובקים כשזבובים חגים עליהם.  והיו לו התמונות שהנציחו את רשמיו.  לני המתרשמת התקשרה לד"ר רוברט וולש, עורך של עיתון יהודי גדול, וקבעה עמו פגישה.  כשהציגה בפניו את התמונות הוא התלהב וביקש לפרסם אותן מיד.  כך החלה קריירת הצילום של בעלה.

הרברט חזר לצלם בפלשתינה ב- 1933, ושנתיים אחר כך הצטרפה אליו רעייתו לביקור ראשון מבין כמה עשרות שתעשה במהלך חייה.  מהביקור הזה היא זוכרת נסיעה ולינת לילה בבית לבנים ישן במטולה, ששימש כפונדק דרכים.

"לא היה שם חשמל, רק נרות", היא מספרת.  "השעה היתה מאוחרת ושקט שרר במקום.  קבוצה של יהודים ישבה שם באחת הפינות.  פתאום הם החלו לשיר בשקט שירים ציוניים.  זה היה מאוד יפה לשמוע את הקולות שלהם בחושך.  מעולם לא שכחתי את הקולות האלה".

הרברט ולני חזרו לגרמניה עם אוסף נכבד של צילומים שמכרו למגזינים שונים.  בברלין החל הרברט לקבל עבודות צילום מאירגונים ומגזינים יהודיים.   לני ששימשה בתחילה כעוזרת שלו, צילמה את הצילום הראשון שלה בברלין ב- 1935.  הצילם הנציח את החיים בבית אבות יהודי.

ב- 1937 הגישו בני הזוג בקשה לקבלת ויזה לארה"ב.  שנתיים לאחר מכן, יום לפני פלישת הגרמנים לפולין, הגיעו הוויזות המיוחלות, ובני הזוג עלו על האוניה שהפליגה לארה"ב עם 4 דולר בכיס ומאות תמונות.  העיסקה הראשונה שעשו בניו יורק היתה עם הקרן הקיימת לישראל, שרכשה מהם את התמונות מפלשתינה ב- 75 דולר, סכום נאה ביותר לזמנו.

בדירה שבה היא ממשיכה להתגורר הקימו השניים חדר חושך.  הרברט המשיך לצלם אירועים בקהילה היהודית.  ב- 1943 הוא גויס לצבא האמריקני ונשלח לאנגליה, שם שימש כצלם צבאי.  לני שנותרה בניו יורק החלה לצלם במקומו.  אחת המשימות הראשונות שלה היתה לצלם פליטים במחנה מאולתר שהוקם ליד העיירה אוסוויגו, באפ-סטייט ניו יורק.  במחנה שהו אז כ- 1,000 פליטים, רובם יהודים שהגיעו מאיטליה והמתינו להחלטת ממשלת ארה"ב מה יעלה בגורלם.

לני מספרת שהם המתינו שם כשנה וחצי עד שסודרו הניירות.  כל אותה תקופה היא צילמה את חיי היומיום במחנה.  הכוח של העבודות שלה טמון ביכולתה להעביר בצילום את מצב הרוח, האווירה.

כשחזר הרברט לניו יורק בסוף המלחמה, החלה לני לסייר ולצלם את הקהילות היהודיות ברחבי העולם.  כשהגיעה לישראל בתחילת 1949 היא קיבלה תעודת עיתונאי מממשלת המעבר של המדינה הצעירה.  מאותו ביקור יש לה צילומים של אנשים צועדים ביום העצמאות.  חוץ מחגיגות היא צילמה את אלפי הפליטים שהציפו את המדינה בשנותיה הראשונות.

"זה היה משהו שאתה זוכר לכל החיים", היא אומרת.  "הם הגיעו, אוניה אחר אוניה.  הייתי בחיפה וראיתי את האנשים שהגיעו מארצות צפון אפריקה, יהודים כהי עור שהגיעו מ- 100 אומות שונות.  בשבילי כאירופאית זה היה מחזה מדהים.  לא ידענו שישנם כאלה יהודים בעולם".

רגעים מרתקים אחרים עברו עליה במסגרת משימות הצילום שלה בבסיסי הצבא הישראלי המתהווה.  במהלך סיור בדרום היא הנציחה את פריחת עץ האפרסק הראשון בנגב.  "מישהו נתן לי אפרסק ואמר לי שאני צריכה לאכול אותו לאט כי הוא עלה להם המון כסף".

בניו יורק היא עבדה עבור עיתונים כמו "ניו יורק טיימס", "דיילי ניוז" ומגזינים אחרים שחלקם אינם קיימים היום.  ב- 1966 חזרה לראשונה לגרמניה במסגרת משימת צילום שהטילו עליה מעסיקיה ב- "ניו יורק טיימס" עבור מגזין סוף השבוע של העיתון: לצלם את חומת ברלין שנוסדה חמש שנים קודם לכן.

"חשבתי שאהיה מאוד עצבנית אבל הייתי שלווה כמו מלפפון", היא נזכרת.  "לא אהבתי להיות שם, ברלין שבה חיינו לא היתה קיימת יותר.  זה כמו לדמיין היום את ניו יורק ללא היהודים שבה.  היהודים תמיד באים עם רעיונות חדשים שהופכים את החיים למרגשים".


זוננפלד מעידה על עצמה שהיא אתאיסטית, אבל יחד עם זאת היא אומרת שהיא מאמינה במשה רבנו.  היא רואה בו איש בעל השראה, בעיקר בזכות הרעיונות שלו בנושא מהו חופש.

"כשהיהודים התחילו להגיד לו, 'למה לקחת אותנו לכאן', הוא ידע שהם לא יילכו בעקבותיו ואז הוא עלה להר וחזר עם עשרת הדיברות.  עשרת הדיברות זה כל מה שאנשים צריכים למלא כדי לחיות זה עם זה בשלום".

בתשובה לשאלה, מה צריך כדי להיות צלם טוב היא אומרת: "קודם כל צריך לאהוב את הצילום, צריך שתהיה התאווה לצלם.  חשוב גם לתפוס את הרגע הנכון וכמובן שגם הקומפוזיציה חשובה.  דברים רבים עושים תמונה.   בשביל אחדים זאת תנועה, בשבילי זה אנשים ומצב הרוח שלהם שהופך את התמונה ליותר אנושית.  חשוב לא פחות שהתמונה תסתכל עליך בחזרה.  אני אוהבת שאנשים מסתכלים למצלמה, אני מוצאת שזה טבעי ביותר.  פעם שאלו אותי בראיון איזה יחסים יש לי עם המצולמים.  אני לא יודעת על איזה יחסים הם מדברים, הרגע הרי קצר מדי ואתה לא צריך יחסים כדי להגיע להבנה.   כשאתה מצלם אלפי תמונות אתה לומד מכל תמונה.  צלמים חובבים מאושרים שיש להם דמות בתוך הפריים.  צריך לראות תמונות של אחרים כדי ללמוד מה הופך תמונה לטובה".

הארכיון העשיר שלה והמתויק בקפידה מכסה, לדבריה, 120 שנות עבודה מצטברות של שני צלמים, היא ובעלה.  לא מכבר התקשרו אליה מבית התפוצות כדי לבקש רשות להשתמש באחד הצילומים שלה לספר אנתלוגיה על חיי היהודים במאה העשרים.

בשנות השמונים הקדישה לני את זמנה לאירגון תערוכת צילומים של בעלה במוזיאון היהודי בברלין ועבדה במקביל על תערוכה שלה שהוצגה במוזיאון של ישיבה יוניברסיטי בניו יורק.  לני מעידה כי היא אינה אוהבת להציג בתערוכות, תמיד העדיפה לעבוד בסטודיו.

לצילומים בארכיון היא מתייחסת כלילדים שלה ושל הרברט.  משום כך אין לה בעיה לסרב למכור אותם במחיר שנראה לה לא הוגן.

לפני כשנתיים סבלה לני זוננפלד מבעיות רפואיות אך התאוששה.  לפני כחודשיים שוב החל הגוף לבגוד בה והיא אושפזה בבית החולים.  לני מאמינה שהשיפוצים שעורכים שכניה בקומה מעל דירדרו את מצבה.  במשך ימים סבלה מרעש הקדיחה בתקרה ובשבוע האחרון התקשתה לנשום בשל ריח הצבע החזק שחילחל לדירתה.

לרגעים קל לשכוח שהיא אשה בת 93 שכבר אינה מגיעה למנורה בחדר החושך ומתעייפת במעלה המדרגות.  היא מקווה שבני משפחתה המתגוררים בישראל יקראו את הכתבה הזאת.  ב- 1938 עלתה אחותה לישראל והקימה משפחה.  היא נפטרה ב- 1978 ונכדותיה חיות בארץ.  הפעם האחרונה שביקרה שם היתה לפני כשש שנים, אבל היא זוכרת בהתרגשות ביקורים קודמים, באחד מהם הסתובבה ברחובות תל אביב עם קרוב משפחתה, פפו אברשה, שהיה לדבריה מאמן הכדורסל הראשון בישראל.

במהלך הערב סיפרה לי שהיא מחפשת סטודנט "תרבותי" לצילום שיעזור לה להמשיך לתייק את הארכיון שלה.  כשאני יוצאת ממנה ממשיכים להדהד באוזני הדברים שאמרה על המדינה שאסור לנו לאבד.


קרדיט הקלדה: יעלה

לני זוננפלד


מה כל זה נוגע לי??
הזדמן לי לקרוא את הכתבה בזמן אמת.  הצלחתי ליצור קשר עם מיכל ולקבל ממנה את מס' הטלפון של לני.  ב- 12 לנובמבר 2000, נפגשתי עם לני, בדירתה, ב- Upper West Side.  קיוויתי להיות אותו 'סטודנט "תרבותי" לצילום שיעזור לה להמשיך לתייק את הארכיון שלה'.  היה מרגש ומעניין להיות שם ולדבר איתה.  לסיכומה של פגישה אמרה: "אתה לא נראה נלהב (לעבוד יחד על פרוייקט החיים הזה)".  לני ליוותה אותי החוצה, ובחדר המדרגות הייתי עד לסיטואציה מעניינת.

לני נולדה בברלין ב- 1907... ונפטרה ב- 26 לפברואר 2004 בניו יורק.

וסף זוננפלד ניתן כתרומה לבית התפוצות בשנת 2005.  הוא כולל כ-250,000 פריטים – תשלילים (נגטיבים), תמונות מודפסות, שקופיות ושקפים...; אוסף התצלומים הייחודי מכסה יותר משישה עשורים של פעילות צילומית.  החל משנת 1934 בברלין ... ועד לשנות 1990 בארצות הברית".

הספר "Eyes of Memory" בהוצאת אוניברסיטת Yale, מביא מספר צילומים מצומצם ביותר מהאוסף העצום והמיוחד.  מדובר בספר בן כ- 130 עמודים.  חבל מאוד שאין מהדורה עשירה יותר בתמונות.

כ- 3,000 תמונות שמורות בארכיון "המוזיאון היהודי בברלין", וניתן לצפות בהן בקישור הזה (שלא כמו בבית התפוצות, שם האוסף לא נגיש לצפייה באינטרנט).  וכאן, ניתן להגיע לתמונות נוספות ומידע, מאתר המוזיאון (חיפוש גוגל).  עותקים מהתמונות הנמצאות בברלין, נמצאים גם ב- "יד ושם".


לקריאה נוספת:
-         מודעה ב- New York Times על פטירתה (3 למרץ 2004)
-         הרברט זוננפלד (וויקיפדיה בגרמנית)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה