ספרן של יחידים / הלל צייטלין

את הספר "ספרן של יחידים" רכשתי בסן פרנסיסקו (יוני 2009)

בעמוד הראשון, ישנה מדבקה וחתימה המעידים על בעליו הקודמים של הספר?!

"ציון לנפש חיה, אאמו"ר הרה"ג ר' נפתלי הירצל זצ"ל, מרבני קהלת לודז', פולין.  מספרי זושא הארצשטארק".

ר' זושא הארצשטארק, כתב ספר בשם:

"דם ודמע בגטו לודז'', הוצאת מוסד הרב קוק, 1993.

ר' זושא "היה בין אחרוני השרידים בגטו, וממחנה המוות אושוויץ ניצל גם כן. עדותו כוללת תיאורים מפורטים של הקהילה היהודית בלודז' על כל גווניה: סוחריה, חסידיה וענייה.  צירוף נדיר של סיפורי זוועות וחוויות אישיות מרגשות, עובדות יבשות והרהורים שבלב" (ראה סוף עמוד 42, במאמר "גטו לודז' – הקמתו והישרדותו", המכון ללימודי השואה ע"ש חדווה אייבשיץ ז"ל).

ספרן של יחידים / הלל צייטלין

הוצאת מוסד הרב קוק, 1979

כרך זה מכיל מאמרים, מסות, רשימות והערכות על גדולי ישראל, של אחד מבעלי המחשבה וההגות הדתית המובהקים ביותר, הקדוש רבי הלל צייטלין הי"ד...

          חומר זה לא כונס עד היום והוא נערך לדפוס על ידי בנו, הסופר והמשורר, אהרן צייטלין ז"ל...

          תודה והערכה לגברת רחל צייטלין, אלמנתו של ר' אהרן צייטלין, המסייעת רבות בהוצאת כתבים אלה.

קצור תולדותי

עמוד 1

נולדתי בעירה קורמה (Korma), פלך מוהילוב ע"נ דניפר, בשנת 1871 (לא 1872 כמו שנאמר באנציקלופדיה היהודית בשפת רוסיה).  אבי ר' אהרן אליעזר היה למדן מופלג, בעל סברא ישרה להפליא, טוב לב, מאמין בכל אדם ונוטה להשכלה.  אמי היתה כולה — חלום-שירה וחסידות.  שלשלת יחוסי מצד אבא — משפחת הצייטלינים, משפחת רבנים גאונים, אשר נצר ממנה הגאון הנשגב ר' יהושע צייטלין (יותר נכון: צייטליש), שנקרא בשם "השר מאושצי".  שלשלת יחוסי מצד אמא — חסידים מלאי אש קודש ובראשם זקנה של אמא — ר' יוסף "החזן הזקן", תלמידו של הרב מלאדי, איש-פלאים, עובד עבודת ד' ב"בטול במציאות" ולוחם אמיץ לחב"ד.

בהיותי כבן י"א שנה נתפרסמתי לעילוי בעיירתי ובעירות הסמוכות לה.  הצטיינתי אז בכל זכרון רב, בתפיסה מהירה ובהבנה עמוקה.  למדתי ש"ס ופוסקים בשקידה וכמעט שלא הייתי שוכח אף דבר ממשנתי.  בישיבות לא למדתי.  את הדרך הישר בשיטות הש"ס למדתי מאבא, ויותר מששקדתי על למוד הש"ס ופוסקים, שקדתי על ספרי חסידות, מוסר, דרוש, מחקר, קבלה, שנמצאו אז לרוב בביהמ"ד הליובויטשי הגדול בעירתי.  דרושי חב"ד שמעתי מפי הרב, בעירתי, ר' זלמן שמו, שהיה מעמיק גדול בחקרי אלהות ותלמיד מובהק להגאון המקובל הנפלא, פילוסוף אלהי מיוחד בדורו, ר' יצחק אייזיק עפשטיין (בעל "מאמר יציאת מצרים", "ארבע כוסות", "מאמר השפלות והשמחה", "חנה אריאל" וכו' וכו').  יותר משנה שמעתי דרושי חב"ד, לעתים תכופות מאת האדמו"ר מרציצה (אחיו של האדמו"ר מקופוסט, נכדו של ה"צמח צדק", זקנו של המלומד הצעיר פרופ' פ. שניאורסון), שבשעתם לא הרבו לפעול עלי, לכאורה.  אבל כעבור תקופת-מה מיציאתי מרציצה מצאתי את עצמי אכול-שלהבתיה.  יותר מחצי שנה אח"כ, ואני אז כבן י"ג, הייתי ממש שקוע באין סוף.  איש לא ידע מה אתי, כי צנוע ומתבודד הייתי בטבעי, אבל גם היום זכור אזכור בשמחה טמירה את העת הנפלאה ההיא אשר בה כמעט שראיתי את "כח הפועל בנפעל", ומבעד ל"גשמיות הדברים, חומרם וממשם" ראיתי תמיד את "הכל האלהי השופע בהם בכל רגע ורגע, ומבלעדו הם אין ואפס".

נמצאתי אז במצב של אכסטזה אשר כמוה לא ידעתי עד אז, וגם אחרי כן עד עתה.  בנוהג שבעולם אדם נמצא במצב של אכסטזה רגעים או שעות ביום, אבל אנכי נמצאתי אז במצב של אכסטזה כל הימים וכל הלילות.  מחשבתי היתה דבוקה באלהות כמעט בלא הפסק רגע.

לצערי הרב לא נמשך המצב ההוא זמן רב, כי מיד אחרי עבור חורף אחד, בא עלי החומר בתביעותיו.  גברו עלי תאוות-נוער ותסיסות שונות, ביניהן גם תסיסת ההשכלה.  נזדמנו לידי ספרי מאפו, יל"ג, סמולנסקין, שולמן ואד"ם הכהן.  מאפו השפיע עלי השפעה גדולה.  לקטרוגי יל"ג וסמולנסקין על רבי החסידים לא האמנתי, אבל — "למיחש מבעי".  החילותי להביט על כל הסובב אותי, בעיני חשד.  דתיותי הטבעית לא נתנתני לנפול, אבל מלחמה עצומה התלקחה בנפשי.

במלחמה פנימית זו עברו עלי ימי מעורי, ובינתיים מוכרח הייתי לעזוב את עירתי, כי נכסה אבי התמוטטו מאד ועלי היה לבקש ולמצוא לחם לאכול.  נדדתי מעיר לעיר ומכפר לכפר ושבעתי רוגז, עמל ותלאה.  כשבע שנים נמשכו ימי נדודי אלה אשר בהם למדתי לדעת את כל שפלותם וגסותם של בני האדם.  במשך הזמן ההוא למדתי גם שפות ומדעים שונים, ומחשבתי היתה שקועה בעיקר — בפילוסופיה.  למדתי בעין רב את ספרי הראב"ע, הרמב"ם, ר"י אלבו וכו' וכו', ומן האחרונים — הרמב"ן, שלמה מימון, הרנ"ק ואחרים, ובעין עוד יותר רב — ספרי שפינוזה, קנט, פיכטה, הגל, שלינג, ועל כולם — ספרי הפוזיטיויסטים: אוגוסט קונט, ספנסר, דרוין, בוקל, דרפר ועוד ועוד.  נוספו לי לכל אלה ספרי המבקרים רבי-ההרס וגדולי הבקוש: פיסריב, טשרנישבסקי, דוברוליובוב, מיכילובסקי ועוד.

שבר גדול נהיה ברוחי מיום שנודעו לי המסקנות של "בקורת המקרא".  ואני חדל-אונים הייתי אז להלחם נגדן.  נשמתי שאפה לאמונה ורק לאמונה, וה"בקורת" והמדע הפוזיטיבי דחפוני לכפירה, ולכל הפחות — לספקנות קיצונית בעיניני אמונה.

קלוע בכף הקלע של ענויי גשם ורוח גם יחד, התקרבתי בקרבת-נפש מיוחדת לאיש צעיר אחד בהומל, שלום סנדר באום שמו (אוריאל דוידובסקי" ספורי ברנר), גדל היאוש והכפירה, וגדל שירת הקדושה גם יחד.  אז למדתי לדעת את כל עמקם של שופנהויר, הרטמן ופרידריך ניטשה, ודוקא אלה האחרונים, הכופרים הגמורים והמוחלטים לכאורה, קרבוני לאט לאט אל עצמיותי והויתי הפנימית.  התחלתה — "הטוב והרע", שנדפס בהמשכים רבים ב"השלח";  אמצעיתה — "ברוך שפינוזה" (על ידי "תושיה"), "פרידריך ניטשה" (בירחון "הזמן", ואחד הפרקים האחרונים בשם "בקורת האדם" ב"משואות"), "הרהורים", "מכתבי אחד הצעירים" (ב"הדור") ועוד, והרבה כיוצא באלו, וסופה — "השכינה", "יופי של מעלה" ו"הצמאון".  בעמוקותיהם של שופנהויר והרטמן למדתי להבדיל בין הקלפה האירופאית, האתיאיסטית, שבהם, ובין תוכנם ההודי, המיסתורי.  מבעד לכפירה הקיצונית החיצונה של פרידריך ניטשה הכרתי את מבקש האלהים בארץ עד כדי שגעון.  אסיר תודה הינני בעד הכרתי זאת גם ליהודי היותר אוריגינלי שראיתי בימי חיי — ל. שסטוב, שמפיהו ומפי ספריו למדתי את כל מה שהרגשתי כבר בהרגשה עמומה, שדוקא מתוך טרגדיה נשמתית עצומה מאד באים לידי הכרת אלקים באמת.  השתקעתי עוד הפעם בקבלה ובחסידות ובאתי לסינתיזה של עומק הפסימיות ועומק האמונה.

הצרות הרבות והנוראות אשר עברו על ראשי אחי, בדלדול האקונומי וההריסה הפנימית הם שדחפוני גם לתוך הפובליציסטיקה.  הם שעשו ועושים אותי גם עתה ל"איש ריב ומדון לכל הארץ".  לא אדבר על זה הרבה, כי פעולותי במקצוע זה, שנזקקתי לו באמת בעל כרחי, ידועות לכל.  ידועות לכל גם תעצומותי עם הכל ונגד הכל.  אם צדקתי אם לא צדקתי — ישפטני בעל הרחמים.  אחת היא אשר אוכל לאמר גם לפני כס דינו של הקב"ה ביחד עם אחד מגבוריו של שכספיר: "הנני האיש אשר אנשים הרבו להרע לו הרבה יותר מאשר הוא להם"...

משנת 1907 והלאה אני יושב עם בני ביתי בורשה ומתפרנס ממלאכת עתונאי.  עברו עלי פה גלים רבים, שבקשו לבלעני חיים, רכשתי לי שונאים רבים מתוך ה"אינטליגנציה" ו"חצי האינטליגנציה".  אבל רכשתי לי גם אוהבים רבים ונאמנים מאד מהמון בני ישראל בפולניה, מבני הנוער ומיחידים הרואים ללב.

מיום שנתישבתי בורשה החלותי לסדר ולחדש את ידיעותי בתורה, ובכל עת פנויה אני הוגה בשני התלמודים, במדרשים, בספרי מוסר ומחקר, ובעיקר — בספרי קבלה וחסידות.  וכל מה שאני לומד ומעיין יותר ויותר, אני רואה יותר עד כמה מעטים המה בתוכנו אלה המבינים באמת את הקבלה והחסידות.  מעט מזער מכל שמצאתי בעיון הקבלה והחסידות שמתי במאמרי "קדמות המסתורין בישראל" ובספרי "מפתח לספר הזוהר".  אבל עיקרי השגתי בקבלה ובחסידות — שמורים הם אתי, ומי יודע אם אמצא עוד בימי חיי למי למסור את כל אלה.  "הרבה מעות יש לי, ואין לי שולחני להרצותן"...

ותמיד אני מזכיר באנחה שוברת לב את מאמר ה"אדרא":

"יומין זעירין ומארי דחובא דחיק, כרוזא קרי בכל יומא ומחצדי חקלא זעירין אינון, ואינון בשולי כרמא, לא אשגחן ולא ידעין..."

והתמונה מחיי הפנימיים (והם הם עיקר חיי) לא תהיה שלמה ונכונה אם לא אזכיר בזה, ולו גם בקצור נמרץ, את התגברות חיי האמונה בלבי מיום פרוץ מלחמת-העולם, שאני רואה בה ובכל מה שנקרה לאחריה "עקבתא דמשיחא", לא בדרך מליצה, אף לא בדרך תחיה לאומית גרידא, כי אם עקבות משיח בן דוד ממש.

בשנות תרע"ד ותרע"ה שרוי הייתי כמעט באותו המצב של אכסטזה שנמצאתי בו בראשית הכרתי את החב"ד.  הגעתי אז כמעט למדרגת "חוזה חזיונות".  מעט מן המעט ממה שהרגשתי וחזיתי אז, רשמתי בספרי "בין שני עולמות", שחלק קטן ממנו נדפס ב"התקופה", ויתרו נמצא אצלי בכתב יד.

פרי האכסטזה  הנפלאה ההיא הם כל חיי הרוחניים בשנים אלו,  התאמצותי ללמוד תורה לשמה ולקיים את כל המצוות המעשיות בתום ובאמון, נסיוני ליסד אגודות קטנות של יחידים בשם "יבנה", והמובחרים שבהם — בשם "בני היכלא", ושני ספרים הנמצאים אתי בכתב יד: א) "דבר לעמים", שפרק אחד ממנו נדפס ב"כתובים"; ב) "ספרם של יחידים", שפרק ממנו כתוב בסגנון הזוהר, אני שולח עתה ל"כתובים", ועוד ספרים כאלה.

את תרגום הזוהר לעברית שהחילותיו על ידי הוצאת "עינות", הנחתי לעת עתה מטעמים שונים כמוסים אתי.

כתבי העבריים והיהודיים בכלל מפוזרים הם, לא רק על שבעה ימים, כי אם על שבעים ושבעה ימים, ואין גואל להם.  אפשר שיבוא גואל להם, כמו לתרגומי ופרושי לספר הזוהר, אם יזכני ד' לבלות יתר שנות חיי בארץ הקדושה.

הקדמה

עמוד 5

          אמונה גדולה וחזקה תקועה בלבבי:  אין תקנה לעולם כלו אלא על ידי שיתקן מתחלה את החטא הנורא אשר חטא לישראל במשך של ארבעת אלפים שנה ויסדר אחרי כן את כל חיי החברה והיחיד שלו על יסודות התורה אשר נתנה לישראל בהר סיני ונמסרה עם פרושיה מדור לדור והתרחבה והתעמקה והשגשגה על ידי חכמי ישראל שבכל הדורות ותהי למקור כל אמת וכל אהבת-אמת, כל חן וכל חנינה, כל תם וכל ישר, כל חדות-חיים וכל קדושת-חיים.

          אמונתי זאת היא שהבאתני להגיד את ה"דבר לעמים" אשר הוצאתיו לאור לפני ירחים אחדים והיא היא שממרצת אותי להוציא לאור את "ספרן של יחידים" שלי — עתה.

          אם ישראל הוא הגואל האחד והאמתי של העולם כלו, הלא עליו להיות מוכשר לגאולה זו.  ישראל — העם הגואל — צריך הוא שיגאל בראשונה את נפשו הוא, את קדושת נשמתו, את קדושת שכינתו.  וכיצד יגאל את נשמתו-שכינתו?  ומי יהיה הגואל?  האמנם יהפך עת העם ההרוס כלו בין בחומר בין ברוח, לעם שכלו — גואלים?  ומתי תבוא ישועת-עולם זו?  האמנם עתה ודוקא עתה?  האמנם עתה בשעה שרובו של העם אבד את צורתו הרוחנית העתיקה ומעוטו אף הוא שקוע ברדיפה אחרי כל הבלי החיים, בזיופי-מפלגות ושקרים מקובלים, תגרות וקטטות ונשאת-חנם, וצורתו הרוחנית אף היא לבוש חצוני היא, ולא אור פנימי?

          כי על כן אני פונה בספר זה, שאני נותן לפני הקורא עתה, לא לעם כלו, כי אם ליחידים שבו, ובעיקר — ליחידי יחידים, לבעלי אמונה חזקה, אמץ-לב וטהר לב שבהם.

          אין לערב קבוצי "יבנה" או "בני היכלא" שאני מציע בספר זה ליסד, עם "אחדות-ישראל" שעליה דברתי הרבה בעתונים.  "אחדות ישראל" צריכה לספוג את הכל לתוכה, לפי שכלל ישראלית היא, בשעה שקבוצי "יבנה" או "בני היכלא" (למובחרים שבמובחרים אני קורא — "בני היכלא") אם יתיסדו, יהיו התאחדות של יחידים בודדים לתכלית התעלות פנימית ובקשת תקונים לכל תחלואי העם והעולם.

נסיון קטן כבר נעשה בענין זה בשנות תרפ"ג ותרפ"ד.  הנסיון ההוא — לא הצליח.  לקול קריאתי בעתונים התעוררו צעירים אחדים ישרים וטהורים, אבל לא זכי-ההכרה ועמקי המדע הפנימי.

מה שלא הצליח בידי בשנות תרפ"ג ותרפ"ד אפשר שיצליח עתה.

כי עתה בספרי זה אני פונה אל יחידים, שהם לא רק ישרים וטהורים, כי אם גם מלאי אמונה אומן, כואבים את הכאב הגדול של נשמת ישראל, אמיצי לבב וגבורי-רוח.

מי שיחפוץ לחיות על פי מה שנאמר ב"ספרן של יחידים" שלי — יפנה אלי במכתב (ורשה שליזקא 60).  על כל מיני חקירות, קושיות ופלפולים — לא אשיב מאומה.  לכל מי שיחפוץ ללכת באמת ובתמימות בדרך אשר התויתי בספר זה, אלא שמסופק הוא בפרט זה או אחר — אשיב ואשיב.

דבר לעמים

גלוי דעת

עמוד 126

          לא נביא אנכי ולא בן נביא.  אף לא שוגה אני בדמיונות לחשוב, כי אותו הדבר אשר בשמו אני מדבר את דברי לעמים בספר הזה אשר אני נותן בזה לפני הקורא, שלוח הוא אלי מגבהי מרומים.  יודע אני, כי הדבר הזה — דברי שלי הוא, פרי מחשבתי-הרגשתי, קול נשמתי-יחידתי.  מצד זה הרי ספרי זה דומה ליצירותי כגון "השכינה", "יופי של מעלה" ו"הצמאון", שיש בהן הרכבה מיוחדה של מחשבה ושירה.  בכל זאת שונה הוא ספרי זה, שאני נותן לקוראים, מיצירותי האמורות — תכלית שנוי.  ב"שכינה" והיצירות הדומות לה הבעתי את כל מה שהגידה לי נשמתי אני בהתגעגעה "אל אשר לא כאן", לעולמות עליונים רחוקים.  ובספרי זה, ב"דברי לעמים", אני מביע את אשר הגידה לי נשמתי בהתמזגה כולה עם הנשמה הכללית של ישראל.

          אלו קמו עתה עמוס, ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל מקבריהם והיו רואים את מלחמת העולם הגדולה, מלחמת הדמים אשר כמוה לא נהיתה מימי קין הרוצח הראשון עד עתה, את מליוני האנשים אשר נפלו על שדה קרב ואת עם ישראל אשר עלה על כל מזבחות הרשע אשר בכל שדות המלחמה ובפרעות-שחיטות רוסיה ואוקרינה וארצות הדומות לה;  את משפט האלקים הקשה על ממלכות ועמים אשר נתמלאה סאת רשעתם ונחתם גזר דינם על הדם הנקי הרב אשר שפכו ואת תחיתם ועליתם של ממלכות ועמים אשר היו עד עתה קרועים ושסועים ירודים עד לעפר וטבועים בטיט היון של שפלות ועבדות;  את התאמצותו הנוראה של ישראל לקום גם הוא לתחיה ואת המכשולים הרבים אשר עמים שלוים מניחים על דרך תחיתו —

          אלו ראו הנביאים את מלחמת העולם ואת תוצאותיה וביחד עם זה גם את מבול האש, אשר העמים מביאים על עצמם עתה בהזדינותם שאינה פוסקת, בכלי הטבח שהם מכינים ובארסים ממיתים שהם ממציאים חדשים לבקרים, במלחמת האזרחים שבהם הממלא את העולם כלו קנאה ושנאה, חמת רצח ומעשי-רצח —

          אלו קמו עתה הנביאים מקבריהם והיו רואים את כל המעשה הנעשה עתה בעולם והיו נושאים משאם על ישראל ועל הגוים, בודאי שהיו דבריהם גבוהים מדברי, כגבוה שמים מעל הארץ.  אבל התוכן החצוני, הגלוי והמובן של דבריהם היה, כך אני מאמין, אותו התוכן עצמו שב"דברי לעמים".

          נותן אני בזה חזון לגוים וגם תורה לגוים, והחזון אשר אני נושא הוא חזון עם ישראל כולו אשר חזה על עצמו ועל עמים רבים ושונים מן העולם העתיק ומן העולם החדש, מיום אשר נגלה האלהים לאבותינו הראשונים ועד עתה, והתורה היא — "שבע מצוות בני נח", לפי שיטת קדמונינו, בהארה נשמתית ותולדתית מיוחדת בשעה הגדולה הזאת, של "חבלי משיח".

          אף גם מ"תפלותי" הוספתי לחזון ולתורה, והן "תפלה לעני כי יעטוף" ברגעי יסורים גדולים של שנות רעה אלה, ועם זה גם — צפיה לישועת עולם.